וירוס הקורונה הביא לחיינו שפע וברכה אם רק נלמד איך להתבונן נכון. אנו בני האדם לא יודעים להעריך משהו גם כשהוא ממש בידינו, כרגע נתנו לנו מתנה ואנו לא ממש מעריכים אותה. אנחנו אפילו לא מבינים שזו מתנה. אם נתבונן לעומק ובצורה רחבה על כלל האנושות וטובת האנושות נראה בווירוס הקטן הזה ממש ברכה. מרוץ העכברים הנורא שנכנסנו אליו בשנים האחרונות, החלום שנשיג עושר וכך יבוא האושר מתפוצץ לנו בפנים ואנו רואים שהכסף והנוחיות לא הביאו לנו לא אושר ולא שלווה אלא להיפך, אנחנו היום יותר לחוצים מתמיד, אחוזי הדיכאון בקרב האוכלוסייה מהגבוהים שידענו ואפילו חיות המחמד שלנו סובלות מדיכאון. ערן שיוביץ, שהוא הרבה יותר אופטימי ממני, הציג את המגמות האלה מלפני מספר שנים.

דמיינו עולם שבו כולנו חוזרים הביתה, בונים את הקשרים ביננו שאבדו מזמן, לומדים להכיר ולאהוב את אנשי ביתנו. לא נצטרך לעבוד כל כך הרבה שעות כי הרבה מההוצאות פשוט לא יתקיימו עוד, לא נבלה שעות אחר קניות מיותרות של פריטים שעוד חודש במקרה הטוב יהיו בזבל, החומר ילך ויפחת בחשיבותו ומה שכן יהיה חשוב אלה יהיו היקרים לנו מכל, בני משפחתנו האהובים. כשפרנסת הבית תהיה יותר קלה, האישה לא תצטרך לצאת לעבודה או שתעבוד מספר שעות מהבית, זה נשמע שוביניסטי אולי אבל למה שהאישה תבלה את כל שעות היום עם אנשים זרים במקום להיות בקרבת ילדיה, היא תמיד יכולה לממש את שאר מאווייה, להתלבש יפה, לטפח את עצמה, לבלות עם חברות ולהתפתח בחוגים ולימודים, בשביל כל אלה לא צריך לצאת לעבודה. התרגלנו שהעבודה מגדירה אותנו ודרך העבודה אנו מעריכים את עצמנו וזה כל כך לא נכון.

כולם ירוויחו מהחזרה הביתה לגרעין המשפחתי, גם הגבר יעבוד פחות שעות וגם הוא יעבוד מהבית, כרגע זה נשמע לנו כמו בית משוגעים כי איבדנו את הקשר הנכון ביננו, שכחנו מה זה להיות משפחה, לחשוב אחד על השני בטוב, בחיוביות, ברצון שכולם יהנו ולא רק כדי שלנו יהיה שקט. אנו בתקופה מאוד מיוחדת של שינוי מהותי באנושות וכמו בכל התחלה, גם זו קשה ולא מובנת, אבל העולם שהיה לפני הקורונה לא יחזור וכך גם ההרגלים שלנו. פנינו לעידן חדש, לשחר חדש לאנושות. האדם הוא סתגלן מטבעו וגם למצב החדש נתרגל. נלמד מחדש לארגן את חיינו, סוף סוף ישנו את כל מערך החינוך והגרעין המשפחתי יחזור להיות הביטחון של כולנו, שממנו תהיה כל הצמיחה שלנו.